בבוקר יום חמישי, 24 באוקטובר 1929, התאספו מאות אנשים מול הבורסה של ניו יורק. בפנים, הסוחרים כבר לא הצליחו לעמוד בקצב: פקודות מכירה זרמו בלי הפסקה, מכשירי הטלגרף פיגרו בשעות אחרי המחירים האמיתיים, ומשקיעים בכל רחבי ארצות הברית מכרו בלי לדעת בכמה. היום הזה ייכנס להיסטוריה כ”יום חמישי השחור” – תחילתה של המפולת הקשה ביותר בתולדות וול סטריט.
ארבעה ימים אחר כך, ביום שני 28 באוקטובר, צנח מדד הדאו ג’ונס בכ-13%, ולמחרת, ב”יום שלישי השחור”, ירד בעוד כ-12%. אבל הימים האלה היו רק ההתחלה. מהשיא שנרשם בספטמבר 1929 ועד השפל ביולי 1932 איבד המדד כ-89% מערכו, והוא חזר לשיא של 1929 רק ב-1954 – יותר מעשרים וחמש שנה אחר כך.
עשור של אופוריה
כדי להבין את המפולת צריך לחזור לשנות העשרים, “העשור השואג” של אמריקה. אחרי מלחמת העולם הראשונה התעשייה האמריקאית פרחה: מכוניות, רדיו, חשמל ומכשירי בית חדשים נכנסו לכל בית, והשכר עלה. הבורסה הפכה לסמל של העידן, ולראשונה גם אנשים מן השורה – פקידים, נהגים ועקרות בית – קנו מניות.
המחירים עלו מהר הרבה יותר מהרווחים של החברות. בשנים 1924 עד 1929 יותר מפי ארבעה עלה מדד הדאו ג’ונס, ורבים האמינו שהעלייה תימשך לנצח. הכלכלן אירווינג פישר, מהבולטים בדורו, אמר ימים ספורים לפני המפולת שמחירי המניות הגיעו למה שנראה כמו “רמה גבוהה קבועה”.
הדלק: קנייה בכסף שאין
הגורם החשוב ביותר בניפוח הבועה היה המינוף. באותן שנים אפשר היה לקנות מניות “במרג’ין” – להפקיד רק 10% או 20% ממחיר המניה, ואת השאר לקבל כהלוואה מהברוקר. כל עוד המחירים עלו, המינוף הכפיל את הרווחים. אבל כשהם התחילו לרדת, הוא הכפיל גם את ההפסדים.
כאן נכנס המנגנון ההרסני. כשמחיר מניה ירד, הברוקר דרש מהלקוח להשלים את הביטחונות. מי שלא היה לו כסף, נאלץ למכור – והמכירות האלה הורידו את המחירים עוד יותר, מה שהוביל לדרישות נוספות ולמכירות נוספות. כך, ירידה של כמה אחוזים הפכה למפולת שהזינה את עצמה.
סימני האזהרה שאיש לא רצה לראות
הכלכלה האמיתית התחילה להאט עוד לפני הקריסה. הייצור התעשייתי ירד בקיץ 1929, מכירות הבתים והמכוניות נחלשו, והחקלאים האמריקאים היו במשבר כבר כמה שנים, עם מחירי תוצרת נמוכים וחובות כבדים. בבורסה, לעומת זאת, המחירים המשיכו לטפס עד ספטמבר.
גם הבנק המרכזי האמריקאי, הפדרל ריזרב, ניסה לקרר את הספקולציה בהעלאת ריבית ב-1928 וב-1929. ההעלאות ייקרו את האשראי, אבל לא עצרו את הבועה – ובדיעבד, הן החלישו כלכלה שכבר התחילה להאט.
מקריסה בבורסה לשפל הגדול
מפולת בבורסה אינה חייבת להפוך למשבר כלכלי, אבל זו של 1929 הפכה. משקיעים ובנקים איבדו הון עתק, הצריכה ירדה, ומפעלים צמצמו ייצור ופיטרו עובדים. בשנים 1930 עד 1933 קרסו אלפי בנקים בארצות הברית, ומיליוני חוסכים איבדו את כספם – באותה תקופה עוד לא היה ביטוח פיקדונות.
הממשלה והבנק המרכזי החמירו את המצב. הפדרל ריזרב לא הזרים מספיק כסף למערכת כשהבנקים קרסו, והקונגרס העביר ב-1930 את חוק סמוט-הולי, שהעלה מכסים על יבוא. מדינות אחרות הגיבו בהעלאת מכסים משלהן, והסחר העולמי התכווץ. ב-1933 הגיע שיעור האבטלה בארצות הברית לכרבע מכוח העבודה.
מה השתנה מאז?
המשבר שינה את הדרך שבה מנוהלים שוקי ההון. בשנים שאחריו הוקמה רשות ניירות הערך האמריקאית (SEC), נקבעו כללי דיווח לחברות ציבוריות, נוסד ביטוח פיקדונות לבנקים ונקבעו מגבלות על קנייה במינוף. גם הבנקים המרכזיים למדו את הלקח: במשברים הבאים, כמו ב-2008 וב-2020, הם הזרימו כסף במהירות כדי למנוע קריסה של המערכת הבנקאית.
השיעור למשקיעים של היום
השוק של היום שונה מאוד מזה של 1929, אבל כמה שיעורים לא התיישנו. הראשון: מינוף מגדיל רווחים, אבל גם הופך ירידה רגילה לאסון. השני: כשכולם בטוחים שהמחירים רק יעלו, זה בדיוק הזמן להיזהר. והשלישי, אולי החשוב מכולם: מי שקנה בשיא של 1929 וחיכה, חזר לנקודת ההתחלה רק אחרי עשרים וחמש שנה – אבל מי שהמשיך להשקיע בהדרגה לאורך שנות השפל, נהנה מהעליות שבאו אחריו.
המפולת של 1929 לא נבעה מסיבה אחת, אלא משילוב של אופוריה, מינוף, כלכלה מאטה ומדיניות שגויה. כמעט מאה שנה אחר כך, הרכיבים האלה עדיין מוכרים – ומי שמזהה אותם, מוכן טוב יותר לפעם הבאה.
המידע בכתבה הוא היסטורי וכללי ואינו מהווה ייעוץ השקעות.
